כיצד לבחור שיטת השקעה - שלושה לקחים מהעבר 

זהו סיפורם של שלושה משקיעים אמריקאים שנפגשו, בוקר אחד, בסוף חודש נובמבר 1997 והחליטו לערוך ניסוי. לכל אחד מהם הייתה שיטת השקעה שבה הוא האמין והיה משוכנע שהיא עדיפה על כל שיטה אחרת. לפיכך הם החליטו שכל אחד מהם ישקיע סכום של
10,000 דולר למשך תקופה של עשר שנים. בתום התקופה הם ייפגשו שוב וישוו ביניהם את תוצאות השקעתם.

משקיע א' לא האמין בניהול השקעות אקטיבי. הוא קרא שרוב מנהלי ההשקעות אינם מצליחים להכות את מדדי השוק לאורך זמן, ושהשקעה במדד כללי של שוק המניות תמיד נותנת בטווח הארוך תשואה עדיפה. לפיכך הוא החליט להשקיע את כל כספו בתעודת סל שעוקבת אחרי מדד ס.פ. 500.

משקיע ב' היה חסיד של השקעות ערך. הוא האמין שניתן להכות את מדדי השוק באמצעות בחירה של מניות של חברות טובות שנמכרות בזול. השאלה שהעסיקה אותו היא איך עושים זאת. בסופו של דבר הוא החליט ללכת בדרכו של גדול משקיעי הערך - וורן באפט - ולהשקיע את כל כספו במנייה של חברת ההשקעות שלו - ברקשייר הת'אוואי.

משקיע ג' קרא על גישת הקצאת הנכסים (Assets Allocation) והאמין שפיזור בין מספר אפיקי השקעה ייתן לו את התוצאה הטובה ביותר. לפיכך הוא החליט להשקיע 6,000 דולר
במדד ס.פ. 500 ואת השאר לחלק בחלקים שווים בין שני שווקים מתעוררים. מכיוון ששמע רבות על הפוטנציאל של יבשת אסיה, אבל לא ידע בדיוק מה לבחור, הוא החליט ללכת לשני קצוות היבשת. בצד המזרחי הוא בחר בדרום קוריאה והשקיע 2,000 דולר בתעודת סל שעוקבת אחרי מדד המניות של הבורסה המקומית (מדד קוספי); בצד המערבי הוא בחר בישראל והשקיע 2,000 דולר בתעודת סל שעוקבת אחרי מדד ת"א 100.

חלפו עשר שנים שבמהלכן עברו השווקים בעולם זעזועים רבים:

בארה"ב, במהלך שנת 2000, התפוצצה בועת הדוט-קום ומחירי המניות קרסו. בספטמבר 2001 הותקפו מגדלי התאומים בניו יורק, ובעקבות זאת יצאה ארה"ב לשתי מלחמות באפגניסטן ובעיראק. בתקופה האחרונה נקלעו חברות ובנקים רבים לקשיים עקב משבר הסב-פריים.

במזרח הרחוק, בקיץ של שנת 1998, קרסו שווקי ההון והמטבעות במדינות רבות והאזור סבל ממשבר כלכלי קשה שנמשך כמה שנים.

בישראל פרצה בשנת 2000 אינתיפאדה שנמשכה כשלוש שנים ופגעה קשה בכלכלת המדינה. בקיץ של שנת 2006 פרצה מלחמה נוספת שבמהלכה שותקו החיים במדינה למשך יותר מחודש.

למרות כל התהפוכות האלה הצליחו המשקיעים בסיפור שלנו לשמור על קור רוח ולא מכרו את השקעתם עד שהגיע תאריך היעד - 1 לנובמבר 2007 - עשר שנים לאחר מכן. באותו יום מימש כל אחד מהם את כל השקעתו והם נפגשו שוב להשוואת התוצאות.

משקיע א' מכר את תעודת הסל של מדד ס.פ. 500 וקיבל סכום של 14,954 דולר. כשחישב את התשואה השנתי של השקעתו הסתבר לו שהיא עומדת על 4.1% בממוצע. אין ספק שהוא היה מאוד מאוכזב מכיוון שתשואה כזאת הוא היה יכול לקבל גם מאגרות חוב של ממשלת ארה"ב. הוא ציפה שהשקעה במניות תיתן לו תשואה גבוהה הרבה יותר.

משקיע ב' מכר את מניות ברקשייר הת'אווי וקיבל סכום של 29,413 דולר. הוא חישב את התשואה השנתית ומצא שמניית ברקשייר הת'אווי הניבה בממוצע 11.4% בשנה - כמעט פי שלוש מתשואת מדד ס.פ. 500. הוכחתי לך מעל כל ספק, הוא אמר למשקיע א', שהשקעת ערך עדיפה על השקעה עיוורת במדד מניות.

משקיע ג' מכר את שלושת תעודות הסל שלו וקיבל את הסכומים הבאים:

מדד--------------------- סכום ההשקעה----------------- סכום לאחר 10 שנים
ס.פ. 500 (ארה"ב) --------$6,000 ------------------------$8,972
ת"א 100 (ישראל)----------$2,000-------------------------$7,021
קוספי (קוריאה)-----------$2,000-------------------------$13,561
סה"כ---------------------$10,000------------------------$29,554

כאשר הוא חישב את שעורי התשואה על כל אחד מהמדדים שבהם הוא השקיע הוא מצא שמדד ת"א 100 הניב תשואה דולרית שנתית ממוצעת של 13.4%.
(תשואה דולרית היא התשואה של מדד המניות מתואמת לשינויים שחלו בשער החליפין של המטבע המקומי ביחס לדולר במשך עשר השנים האחרונות; מכיוון שהמשקיע שלנו הוא אמריקאי, מעניין אותו כמה הוא הרוויח בדולרים ולא הרווח במטבע המקומי.)
מדד הקוספי הקוריאני הניב תשואה דולרית שנתית ממוצעת של 21.1%.
בסך הכל התיק של משקיע ג' הניב תשואה שנתית ממוצעת זהה לזאת של מניית ברקשייר הת'אוואי - 11.4% בשנה.

משקיע א', שהיה מאוכזב מתוצאות השקעתו, אמר לחבריו: נכון שעברתם אותי בתשואות של השקעותיכם, אבל בוודאי לקחתם סיכונים גדולים הרבה יותר ממני. אילו היינו צריכים לממש את ההשקעה שלנו במהלך התקופה, אני משוכנע שבמסלול שבחרתי היו הרבה פחות תנודות משבמסלולים שלכם. שלושת המשקיעים לא התעצלו והחליטו לבדוק את סטיית התקן החודשית של כל אחד ממסלולי ההשקעה על מנת לברר את טענתו של משקיע א'.

משקיע א' חישב ומצא שסטיית התקן החודשית של מדד ס.פ. 500 בעשר השנים האחרונות הייתה 4.27%.

משקיע ב' חישב את סטיית התקן החודשית של מניית ברקשייר הת'אוואי במשך אותה תקופה ומצא שהיא הייתה 6.25%. אמנם סטיית התקן של מניית ברקשייר הת'אוואי הייתה גבוהה בכ- 50% מסטיית התקן של מדד ס.פ. 500, אבל תשואתה של המנייה הייתה כמעט פי שלוש מתשואת המדד ופיצתה אותו על ההגדלה בסיכון. לפיכך השתכנע גם משקיע א' שהשקעה במניית ברקשייר הת'אוואי הייתה עדיפה על השקעה במדד ס.פ. 500.

משקיע ג' חישב ומצא שסטיית התקן החודשית של מדד ת"א 100 הייתה 6.0% וסטיית התקן של מדד קוספי הייתה 10.2%. "אמנם הצלחת להשיג תשואה זהה לשלי, אבל הגדלת את הסיכון של השקעתך באופן ניכר", אמר לו משקיע ב'. "לא מדויק", ענה משקיע ג', "מה שקובע את הסיכון הוא לא סטיית התקן של כל תעודת סל בנפרד, אלא סטיית התקן הכוללת של תיק ההשקעות, והיא עומדת על 5.05% בלבד, ונמוכה יותר מסטיית התקן של מניית ברקשייר הת'אוואי".
"כיצד זה ייתכן?" תמה משקיע ב' "זהו העיקרון הבסיסי בבניית תיקי השקעות", השיב משקיע ג', "כאשר משקיעים במספר נכסים שאינם מתואמים אחד עם השני (כלומר שהם אינם עולים ויורדים ביחד כל הזמן) אפשר להקטין את הסיכון של תיק ההשקעות".

אז מהן המסקנות מן הסיפור שלנו?

1. בניגוד לדעה הרווחת, השקעה בתיק מפוזר של מניות (כגון מדד ס.פ. 500 בדוגמה שלנו) לא תמיד נותנת תשואה עודפת בטווח הארוך (אלא אם כן עשר שנים אינן נחשבות טווח ארוך). בסופו של דבר, אם קונים את המדד כשמחירו גבוה (סוף שנות ה- 90 היו שנות בועה בשוק האמריקאי) ומוכרים אותו כשמחירו נמוך אי אפשר לקבל תשואה עודפת.

2. הקביעה שלא ניתן להכות את השוק מתבססת על ההנחה שלכל המשקיעים יש את כל המידע ושכולם מנתחים את המידע ופועלים על פיו בצורה רציונלית. בעוד שחלקה הראשון של הנחה זו (מידע זמין) הוא די סביר, חלקה השני (רציונליות) לא תמיד מתיישב עם המציאות. לפיכך יכולים מנהלי השקעות טובים, כמו וורן באפט, לנצל הזדמנויות שנוצרות בשוק ולהניב למשקיעים שלהם תשואה עודפת.

3. הקצאת נכסים בין אפיקי השקעה שונים, אם רמות סיכון שונות, יכולה להניב תשואה עודפת, שאינה נופלת מהתשואה שמשיגים מנהלי ההשקעות הטובים ביותר. נכון שאף אחד לא היה יכול לנחש, לפני עשר שנים, שמדד ת"א 100 יעלה בערכו פי 3.5 ומדד קוספי פי 6.8. אבל, אם התיק שלכם מפוזר מספיק, יש סיכוי שכבר היום נמצאים בו אותם אפיקי השקעה שבעוד עשר שנים ייתנו תשואות דומות.